1919 התחילה בתקווה ובאופטימיות. בוועידת השלום, שהתכנסה בפריס באמצע ינואר, הוכרז על סיום “המלחמה הגדולה״, זו שרק אחרי מלחמת העולם השנייה תקבל את שמה הנכון בראי ההיסטוריה: מלחמת העולם הראשונה. אך כעת דיברו על שלום.
בבוקובינה – חבל ארץ בין מולדובה ורומניה – השתחרר משה לנדוור מהצבא האוסטרו־הונגרי לאחר כ־ 7 שנות שירות. המסמכים והזיכרונות שנותרו בידי המשפחה לא מסבירים מה המריץ אותו להתגייס לצבא בגיל מבוגר יחסית, כשהוא כבר כבן 25 , אך מכיוון שיהודי בוקובינה נחשבו נאמנים מאוד לקיסר, אפשר להניח ששיקולים פטריוטיים השתלבו בעניינים אישיים שהובילו להחלטתו זו.
לנדוור הצעיר שובץ בחיל האפסנאות. כעבור 3 שנים פרצה מלחמת העולם. אדמת בוקובינה שימשה שדה קרב בין הצבאות הרוסים והאוסטרים, אך הצבא האוסטרו-הונגרי נלחם גם בחזיתות אחרות באירופה, וחיל האפסנאות נדרש
להרחיב את מרחב פעילותו בהתאם. במסגרת תפקידו הוטלה על לנדוור אחריות לאספקת קפה, תבלינים וסוכר ליחידות השונות, וכך קשר קשרים עם יצרנים, סוחרים וספקים ברחבי אירופה.
בבית הספר של החיים, שזימן לו שירותו הצבאי, קלט את היסודות שינחו אותו בבניית עסקיו בעתיד: הוא למד על נתיבי אספקה, דרכי שינוע ואחסנה, עקרונות תמחור ומסחר בקומודיטיז. הוא למד להעריך סדר ודייקנות, עמידה
בהתחייבויות ומוסר עבודה. מההתנסויות, בזמני שגרה ובעתות מלחמה, הבין את חשיבות הגורם האנושי, האמינות, היושר. בחלוף הזמן ידע לזהות את הכוזב ולהיזהר ממנו. לנדוור השכיל להבחין בטווח שבין הרצוי למצוי ובמרחב התמרון שבין היצרן לסוחר. הוא נוכח כי אכן הצבא צועד על קיבתו וכי גם באזרחות, תעשיית המזון היא אבן יסוד בכלכלה ובאושר הבסיסי של בני האדם.

כשהשתחרר מהצבא שהה תקופה מסויימת בבירה האוסטרית – וינה, שם פגש את רוזה לבית לנדוור, בת משפחה רחוקה, הצעירה ממנו ב־ 6 שנים. בתקופת המלחמה עזבה רוזה את בית הוריה שהתגוררו בעיירה קטנה בחבל בוקובינה ועברה לבירה האוסטרית, שם עבדה ב־. Carl Schlaeffer & co , בית מסחר סיטונאי לנעליים. השניים התאהבו ותוך זמן קצר באו בברית הנישואין.

ההסכמים, שנחתמו בתום ועידת השלום בפריס, עסקו גם בגבולות החדשים באירופה וקבעו שבוקובינה תאוחד עם רומניה. לא ברור עד כמה פגע הדבר בתחושת השייכות של רוזה ומשה למולדתם, אך יתכן שהזיקה העמוקה שחשו לתרבות האוסטרו־הונגרית והגרמנית, שהיו חלק משורותיה עד כה, הניעה אותם לעזוב את מחוזות ילדותם – הוא את Broskoutz והיא את Jakoben i – ולעבור לברלין, במטרה לבנות בה את עתידם.

בגרמניה החיים החלו לשוב למסלולם. נזקי המלחמה תוקנו ובתי הקפה בערים הגדולות שוב מלאו אנשים. משה לנדוור הבין כי בעיר המשתקמת יש פוטנציאל למסחר במוצרי מזון בסיסיים, ומכיוון שהיו לו קשרים עם ספקים וסוחרים מתקופת הצבא, היה זה אך טבעי שיפתח בית מסחר לקפה, תה, סוכר ותבלינים.
הוא העריך שהקפה יהיה הקטר שימשוך את העסק קדימה, ולכן רכש ציוד מתקדם לקלייה וטחינת קפה ממפעל גרמני בעיירה אמריך, מפעל שלימים שינה את שמו ל־ Probat , על שם המותג המוביל שלו, הנחשב לטוב ביותר בתחום זה בעולם. בקפדנות ובדקדקנות פיתח לנדוור תערובת קפה איכותית, בעלת טעם ייחודי מובהק. את הנוסחה הצפין כסוד מקצועי חתום ושמור.

 M.Landwer & co. Kaffee Gross Rösterei

ב־ 1 למאי שנת 1919 פתח משה לנדוור בית ממכר לקפה ברחוב זוסנר 38 , במרכז ברלין. הקפה האיכותי שנמכר והוגש בו, נקלה ויוצר בבית הקלייה בבניין הסמוך. תוך זמן קצר הפך קפה לנדוור לשם דבר בברלין והיה לאחד הפופולריים בעיר. רוזה קיבלה בחיוך את הלקוחות החדשים שנהרו למקום והצטרפו לוותיקים, שכבר לא היו מוכנים לוותר עליו. מעמדתה ליד הקופה, או על מכונת הקפה, שלטה במתרחש סביבה ותפעלה את שירות הלקוחות באופן מוקפד, מדויק ואדיב.
הקהילה היהודית בברלין פתחה את ליבה למשפחה החדשה. הם הוזמנו להתארח אצל המשפחות הוותיקות בעיר וגם ארחו ידידים בביתם, כמיטב המסורת הברלינאית. הקפה האיכותי הטרי מבית הקלייה שלהם, הוגש בכוסות פורצלן יפהפיות ותמיד נלוו לו עוגות משובחות מאפה ידיה של רוזה.

חברות קרובה במיוחד נוצרה בינם ובין משפחת שפלן, שהגיעה לברלין מרוסיה כ־ 20 שנה לפניהם, והקימה בה בית חרושת מצליח לאריזות נייר וקרטון. השפלנים היו ציונים נלהבים ובביתם ביקרו אישים רבים מהצמרת הציונית, שאת רובם הכירו עוד מרוסיה. בין באי ביתם היה גם חיים נחמן ביאליק, שאחד מספריו אף הודפס במפעלם. בני הזוג לנדוור הושפעו מהאווירה האידיאולוגית בבית חבריהם הטובים וליבם נפתח לרעיון הציוני.

מבחינה כלכלית, ראשית שנות ה־ 20 בגרמניה היו רצופות סכנות וטלטלות. המארק הגרמני התרסק והסחרור האינפלציוני שבר שיאים. עובדים קיבלו את שכרם במזומן מידי יום, ובשיא המשבר אפילו פעמיים ביום, אך האינפלציה
המשיכה לדהור. ברחובות הערים הגדולות נראו אנשים מובילים את חבילות הכסף היומי שקיבלו במריצות, כשלפעמים המריצה הייתה שווה יותר מן הכסף שהובל בה. מוצרי מזון עלו מיליארדים (וזו אינה הגזמה). פעמים רבות חנוונים העדיפו למכור סחורתם בסחר חליפין וברחובות התרחשו התפרעויות בגלל מזון. לאחר המהומות של 1923 , סגר שפלן את מפעלו בברלין וכעבור כמה חודשים עלה עם משפחתו לישראל , היא פלשתינה דאז. משה לנדוור התמודד עם המצב בזהירות ובתבונה, ועסקיו אפילו התרחבו. תוך כמה שנים הפעילו בני הזוג לנדוור עוד 4 חנויות ברחבי העיר, שמכרו מלבד קפה גם תה, תבלינים וסוכר. שניהם עבדו בעסק. תמיד. כל השנים. יחד – בשיתוף, במעורבות מלאה.

המוניטין של קפה לנדוור האיכותי יצא למרחוק והביקוש גבר. לקראת אמצע שנות ה־ 20 נדמה היה שאפשר שוב לנשום לרווחה. המשק הגרמני התייצב והאינפלציה שירדה, נשמרה בערכים סבירים . גם בפן המשפחתי רוו הלנדוורים נחת. קטי, בתם הבכורה נולדה ב- 3.8.1924 וקרוב לחמש שנים אחריה, ב־ 26.6.29 בא לעולם בנם זיגפריד־שמואל. העתיד נראה אופטימי, אך האופטימיות נמשכה תקופה קצרה בלבד.