fbpx

קפה לנדוור – סיפור ההיסטוריה – בית הקלייה בחולון

חנוכת בית הקלייה החדש בחולון

חניכת בית הקלייה בחולון

מודעה בעיתון דבר, 1.1.65
עובדי מפעל בית הקלייה

עובדי מפעל בית הקלייה

בשנים הבאות היקף הייצור התרחב במהירות. סוכני השיווק הגיעו לכל חלקי הארץ ומלבד הביקוש שגבר בתל אביב והמרכז, התחזקו המכירות גם בנתניה, חיפה, ירושלים ובאזור קרית-גת בדרום. קפה לנדוור היה הספק הבלעדי של קפה למרבית בתי המלון הגדולים בישראל, לבתי הארחה, בתי חולים, מוסדות
ציבור ומשקי ההתיישבות העובדת. ההזמנות גדלו בהתמדה ובית הקלייה התקשה, לעיתים, להדביק את הביקוש.
כדי להרחיב ולהגדיל את כושר הקלייה והייצור החליטו שמואל ורוזה לנדוור להעביר את בית הקלייה לאזור התעשייה בחולון, למבנה תעשייתי מודרני ומרווח. לקראת המעבר נרכשו מכונות חדשות מחברת Probat , כמובן, המילה האחרונה בייצור הקפה בעולם.
כתבה בעיתון דבר מיום 1.1.65 טורחת להזכיר שיבוא המכונות התאפשר הודות לשיתוף פעולה אדיב עם משרד המסחר והתעשייה, וזאת מכיוון שבשנים
ההן, רכישתן הייתה מותנית באישור ועדת השילומים, שהייתה צריכה להשתכנע שלא ניתן להשיג ציוד כזה מתוצרת הארץ.
הכתבה יוצאת מגדרה בהתפעלות מהחידושים הטכנולוגיים בבית הקלייה החדש: “האמרה ‘כחומר ביד היוצר׳ איבדה משמעותה. התהפכו היוצרות, ומעתה יהיה נכון לומר, ‘כיוצר ביד החומר׳. בו בזמן שבעבר האדם הוא שנהג להפעיל ולפקד על המכונה, מעתה תהיה זו המכונה, או ליתר דיוק – הפקוד והבקרה האלקטרוניים, אשר ברצון ייטלו על עצמם מעומס האחריות שרבצה עד כה על שכם המפעיל בלבד, ויתר על כן יורו לו וינחוהו כיצד ומתי לפעול. “במפעל החדש הוקצה מקום גם למעבדה שתבצע בדיקת איכות קפדנית של פולי הקפה שמייבאת החברה״.
חידוש נוסף שתואר בכתבה עסק באריזת הקפה: “האריזה המיוחדת של לנדוור, המצופה בחומר פלסטי שאין הנהלת החברה נכונה לגלות אופיו, טומנת בחובה ערובה נוספת לשמירה על תכונותיו הספציפיות של קפה לנדוור.״
לסיום מבהיר הכתב ש״הנהלת החברה על סגל עוזריה דבקים במסורת ובצוואתו הבלתי כתובה של מייסד החברה – שירות אדיב והוגן ללקוח קודם לכול.״ הכתבה נחתמת בסיסמא החדשה: “כשמדובר בקפה מובחר – לנדוור הינו שם דבר.״

רוזה לנדוור ישבה במשרדה החדש בחולון, גבירה אירופאית, אצילית, לבושה בשחור, כובעה תואם לתיק ולנעליים. מידי פעם הגיחה מהמשרד לשטח הייצור, לוודא שהכול מתנהל כראוי, שהעובדים לובשים חלוקים ושיערם אסוף תחת כובע. מעמדה בחברה ובלבו של בנה היה חזק וללא עוררין. היא הייתה מעורה בחשבונות, התמצאה גם בנושאים הקשורים בייצור הקפה והביעה דעתה בסוגיות הנוגעות לניהול החברה.
כשהגיל נתן בה אותותיו, צומצמו שעות עבודתה במשרד, אך כל עוד יכלה, הקפידה להתייצב בו מדי בוקר וביצעה את עבודתה ברצינות ובאחריות. כשנאלצה להיעדר מסיבות בריאותיות, הייתה מתקשרת לעיתים תכופות להתעדכן ולטפל מרחוק בעניינים שהיו עדיין באחריותה.
שמואל לנדוור היה מעורב ובקיא בפרטי הפרטים של כל מה שנגע בפעילות החברה. הוא ביקר בקביעות בתערוכות מקצועיות בחו״ל והקפיד להיות מעודכן בהתפתחויות הטכנולוגיות בייצור הקפה בעולם. מעבר לקשור באמצעי הייצור, התעניין והתלהב מהחידושים בתחום האריזות, ששיפרו משמעותית את שמירת איכות הקפה ואורך חיי המדף שלו. כישרונו האמנותי ורגישותו לאסתטיקה באו לידי ביטוי בכל הקשור לעיצוב המוצר. לקראת חגיגות היובל לחברה, כשהחליט
להוסיף את איור פרח הקפה כרקע ללוגו, בתוויות המוצרים ובמודעות הפרסום, נהנה להקדיש מזמנו להכנת סקיצה לעיצוב המחודש. עם עיפרון וסרגל שרטט ומחק, הגדיל או הקטין את הפרופורציה בין איור פרח הקפה לאותיות ה־ L וה־ל השלובות זו בזו, עד שהיה שלם עם התוצאה, אותה מסר לביצוע מקצועי של משרד הפרסום.
המודעות החדשות נחתמו במסר הפרסומי שליווה את קפה לנדוור מזה שנים רבות: “קפה לנדוור – אין כמוהו לטיב.״
יש האומרים שסיסמא זו היא פרי עטו של שמואל, למרות שכשהופיעה לראשונה במודעות הפרסומת של החברה, בשנת 1941 , היה רק בן 12 .

מכתב שכתב שמואל לנדוור לצרכנים

מכתב שכתב שמואל לנדוור לצרכנים

שמואל לנדוור חי בתל אביב, אך אורח חייו היה אירופאי במלוא מובן המילה. הוא שלט בגרמנית ואנגלית והעברית שבפיו הייתה עשירה וגבוהה.
סגנונו הספרותי, הלירי, ניכר בניסוח מודעות הפרסום בעיתונים, שלעיתים נלווה להן משפט מחורז וחביב ולפעמים, מתוך כבוד ותחושת מחויבות ללקוחותיו, הכילו הסבר לחוסרים במלאי או עדכוני מחיר. שמואל לנדוור ייחס חשיבות רבה למכתבי צרכנים והקפיד לענות להם באריכות, להסביר את מקור הבעיה וכיצד
הוא פועל לפתור אותה. לרוב הוקלדו מכתביו במכונת כתיבה, אך כשכתב בכתב יד היו אותיותיו עגולות, מדויקות ואחידות. המילים נכתבו בשורות ישרות, שרווחים אחידים ביניהן, כאילו דיו בלתי נראה סימן שורות על הדף החלק.
הוא הקפיד עם עצמו כמו עם אחרון הפועלים. הוא היה הראשון לפתוח את בית הקלייה ב־ 7:00 בבוקר והוא זה שסגר אותו כל יום ב־ 4:00 אחר הצהריים. הוא ייחס חשיבות רבה לכך שהעובדים יתחילו את יום העבודה בדיוק בזמן ויתנהלו בסדר ובדייקנות לאורך קו הייצור.
זאב וייצנברג, שניהל את בית הקלייה, הזדהה עם ערכים אלה והוסיף עליהם שאיפה ליעילות וחסכנות קיצונית. לא פעם אלתור חכם שביצע, שהתבסס על הכרת המכונה והבנה מעמיקה של מנגנון הייצור, מנע את הצורך לרכוש חלקי חילוף יקרים. היום התנהלות זו מעלה חיוך מסוים, אך אז הלמה את רוח התקופה וביטאה את התייחסותו למקום עבודתו, כאילו היה ביתו שלו. הלנדוורים רכשו לו אמון מלא.

מראם חמור הסבר של שמואל ורוזה לנדוור, ולא פחות מהם גם זה של זאב וייצנברג, יצר לעיתים חשש בקרב העובדים, למרות שאף אחד מהם לא נהג להרים קול או להעליב עובד שכשל. די היה במבט עיניים, או אמירה קצרה, כדי להבהיר את הדרוש תיקון. העובדים בבית הקלייה למדו לדייק ולהקפיד בביצוע ובמשך הזמן נוכחו שמאחורי החזות הקשוחה פועם לב חם. שמואל לנדוור היה רגיש למצוקות עובדיו. כשנודע לו על מי מהם שנקלע לצרה או מצוקה פתאומית, סייע לו, או לה, אף מבלי שהתבקש.
בשנות ה־ 60 וה־ 70 קיבלו בלנדוור לעבודה גם אימהות צעירות שביקשו לעבוד במשרה חלקית. באותה תקופה פריבילגיה כזו לא הייתה מקובלת, ואלה שזכו בה ידעו להעריך זאת. בקפה לנדוור המשכורת לא הייתה מהגבוהות בשוק, אך היא שולמה תמיד בזמן ומקום העבודה השרה תחושת ביטחון ויציבות. יחסי העבודה
הושתתו על הגינות והוגנות. בלנדוור מעולם לא היו שביתות ולא נשמעו טענות על קיפוח. קשרי העבודה בחברה המשפחתית היו חמים וקרובים, ומחויבות העובדים לאיכות הקפה ולעמידה במועדי ההזמנות הייתה ברמה אישית ממש.
בתקופות לחץ, כמו למשל לפני פסח, הטו כולם שכם למאמץ המוגבר. מנהלים ופקידות לבשו חלוק והצטרפו לניקיון המפעל על פי דרישות הכשרות המחמירות. אם היה צורך גם סייעו באריזה – הם והילדים שהורשו להביא עימם למקום עבודתם, כי לא היה להם סידור אחר לימי החופשה מבית הספר. “זו הייתה משפחה״, נזכרים וותיקי החברה שפרשו לגמלאות.
שמואל לנדוור האמין ששירות אדיב והוגן ללקוח הוא מחויבות שאין בה פשרות, והתייחס לכך כאל צוואה בלתי כתובה שהנחיל לו אביו. הוא שמר על קשר אישי עם הקניינים ובעלי החנויות והם מאוד כיבדו אותו. לא פעם קרה שלקוח קטן, למשל בעל קיוסק ביפו, צלצל אליו ביום שישי בערב, כשגילה פתאום שמלאי הקפה שלו כמעט נגמר וחסר לו קפה לעבור את סוף השבוע.
שמואל לא היסס. יצא מביתו ברמת חן, נסע לבית הקלייה בחולון, לקח קילו וחצי קפה והביא אותו לבית העסק ביפו. הוא בעצמו. לא שלח אף אחד אחר לעשות זאת. הקיוסק מיפו לא היה המקרה היחידי. היו גם אחרים. זה לא קרה כל יום, אבל כשלקוח נזקק לאספקה דחופה, שמואל טרח לספק אותה באופן מיידי. זה היה מאוד חשוב לו. לקוח קטן או גדול – כולם זכו ממנו לאותו יחס.
אך כשם שהיה גמיש וסובלני בתחום השירות, לא היה מוכן להתפשר כמלוא הנימה בנוגע לתשלום ועמידה בהתחייבויות כספיות. גם בעניין זה אמות המידה שלו לא הבחינו בין לקוח קטן לגדול. וכך, כשאחד המלונות הגדולים פיגר בתשלום – הוא הפסיק לספק לו קפה. בלקוח כזה לא היה מעוניין.

/ 100 שנה

Share the Post

About the Author

Comments

No comment yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *